על מודל אימהות בלתי אפשרי
השעה 05:45 והתינוקת (אוטוטו בת שנתיים) מעירה אותי : "אמא, אמאא, אמאאאאאאא " , "מה???" שאלתי אותה וציינתי שצריך להיות בשקט כי חושך ועדיין לילה (סוג של). היא הסתכלה עלי ואמרה " ציצי בואי".
לא מעט מהבקרים שלי בשנתיים האחרונות מתחילים בשעה הזאת וכולם מסתיימים בניצחון של התינוקת ביציאה מהמיטה והנקה.
כן אני עדיין מניקה והיא תיכף בת שנתיים, לא אני לא משוגעת, לא אני לא פאנטית ואפילו תאמינו או לא לפני שילדתי בכלל לא הייתי בטוחה שאניק.
אז איך זה קרה?
קודם כל ההנקה הגיעה בקלות ובטבעיות, היא רצתה וינקה יפה ולי לא כאב (ברוב הזמן) והאמנתי שאני באמת מעניקה לה ערכים בריאים.
אני מודה שהעבודה שאני עדיין מניקה אותה בשלב זה היא בזכותה ובזכות העובדה שאני די עייפה מדי בכדי להתחיל תהליך גמילה אבל גם זה יגיע בקרוב.
אז למה בכלל אני מספרת את זה?
כי שמתי לב שלא משנה מה נעשה, אנחנו האמהות חשופות לביקורת תמידית, מה שלא נעשה יחשבו שאנחנו לא בסדר.
אם לא נניק אנחנו הורסות את הבריאות של התינוק עם אבקות, אם כן נניק אז יגידו שאנחנו לא משחררות ואין לנו בכלל מספיק חלב ומה לא.
בקליניקה אני פוגשת כל כך הרבה מטופלות אמהות עסוקות שמנסות לעשות הכל, קריירה, השקעה בילדים, בבעל, במשפחה ובחברים ולפעמים שנשאר זמן גם בעצמן ונדמה לי שאולי זה מודל בלתי אפשרי.
אולי זה בלתי אפשרי גם לפתח קריירה מושלמת עם תנאים מדהימים ושכר גבוה, גם להיות עם הילדים בזמן איכותי, לדאוג לבריאות שלהם שתהיה להן תזונה בריאה, גם לבלות עם הבן זוג והחברים וגם לקחת רגע לעצמנו לדאוג לגוף ולנפש שלנו.
ואולי זה פשוט עניין של תפיסה ושינוי הרגלים. אולי אנחנו כן יכולות להחליט מה חשוב יותר ומה פחות ובכל המקומות שאנחנו יכולות לעשות שינוי אפילו אם הוא קטן נוכל להרגיש יותר טוב עם עצמנו.
זה יכול להתחיל מהאוכל שאנחנו מכניסות לגוף, משעות השינה, מבקשה העזרה, מהשקעה של שעה בשבוע בגוף שלנו או דייט מוצלח עם בן הזוג.
רגשות אשם מסתבר לכל אמא יש וכנראה שזה ישאר כך לתמיד אז בואו נוותר לעצמנו קצת ונשחרר.
הערות
